החלטה בתיק בש"פ 8543/13

           לפני בקשה להארכת מעצרם של המשיבים ב-90 ימים החל מיום 25.12.2013, או עד למתן פסק דין בת"פ 15791-02-13 בבית המשפט המחוזי בחיפה, לפי המוקדם מביניהם, לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים).

העובדות לפי כתב האישום

1.        המשיבים 2-1 הם קרובי משפחה ומכריהם של המשיבים 5-3 שגם הם קרובי משפחה. במועדים הרלבנטיים לכתב האישום התגורר גסוב הנבוזי (להלן: המנוח) בג'דידה-מכר (להלן: הכפר). בין המנוח לבין המשיבים 2-1 ולבין עבד אלסלאם כיאל (להלן: עבד) ואחרים מבני משפחת כיאל קיים סכסוך. ביום 19.12.2011 נורה למוות בן למשפחת כיאל שהיה בן 12 במותו. עובר ליום 12.9.2012, בשל חשדם של בני משפחת כיאל כי המנוח מעורב במותו של הילד, קשרו המשיבים ועבד קשר לגרום למותו של המנוח. המנוח למד במועדים הרלבנטיים בקורס נהיגה מונעת בנהריה והמשיבים תכננו להמיתו ביום 12.9.2012, ביום שבו מתקיימים לימודים בקורס ולאחר שובו של המנוח לכפר. לפי התכנית, היה על המשיבים 5-3 להמתין בכפר לבואו של המנוח ולירות בו למוות ממכוניתם. המשיבים הצטיידו לצורך כך בשני אקדחים והמשיב 3 הורה לעבד להמתין בצומת הכניסה לכפר ולדווח ברגע שיראה את המנוח. סמוך לשעה 21:03, הבחין עבד ברכבו של המנוח ודיווח על כך טלפונית למשיבים 5-3 אשר זיהו את הרכב והחלו בנסיעה אחריו במקביל לעבד. בסמוך לשעה 21:07, עצר רכבו של עבד ליד ביתו של מי שנהג ברכב אשר יצא ממנו על מנת ללכת לביתו. המנוח יצא גם הוא מהרכב ובשלב זה האט המשיב 5 את מהירות הנסיעה והתקרב אליו. המשיבים 4-3 ירו באקדחים לעבר המנוח מספר רב של יריות אשר מתוכן 17 קליעים פגעו במנוח וגרמו למותו. המשיבים 5-3 נמלטו מהמקום מיד לאחר הירי לכיוון מגרש כדורגל שם הציתו את הרכב ונכנסו לרכבו של עבד איתו נמלטו מהמקום. ביום 13.9.2013 העביר המשיב 1 לעבד מעטפה ובה 40,000 ש"ח בכדי שימסור אותה למשיב 3 כתשלום עבור ביצוע התכנית.

           בשל כך, הואשמו המשיבים בעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); בעבירה של רצח בכוונה תחילה לפי סעיף 300(א)(2) בצירוף סעיף 301 וסעיף 29 לחוק; בעבירות בנשק לפי סעיף 144(א)+(ב) בצירוף סעיף 29 לחוק; בעבירה של הצתה לפי סעיף 448(א) רישא בצירוף סעיף 29 לחוק; ובעבירה של שיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 בצירוף סעיף 29 לחוק.

הליכים קודמים

2.        לבית המשפט המחוזי הוגשה, בד בבד עם הגשת כתב האישום, בקשה למעצרם של המשיבים עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם, וזאת ביום 10.2.2013. המבקשת ביקשה הארכת מועד של 45 ימים לטובת הוצאת תעודת חיסיון.  ביום 25.2.2013, לאחר שהוסדר ייצוגו של המשיב 4, הודיעו המשיבים כי לא יעלו טענת פסלות שופט בשל העובדה שהשופט שדן בהליך המעצר ויושב במותב הדן בתיק העיקרי עיין עיון ראשוני בחומר החקירה. ביום 10.3.2013 הגישה המבקשת טיעונים למעצר המשיבים עד לתום ההליכים נגדם וביום 10.4.2013 הסכים המשיב 4 למעצרו בהתחשב בעובדה שהוא עצור במסגרת תיק אחר. יתר המשיבים הגישו את טיעוניהם וסיכמו אותם בעל פה באותו יום לפני בית המשפט. ביום 5.5.2013 הורה בית המשפט על מעצרם של המשיבים עד לתום ההליכים נגדם בשל קיומן של די ראיות לכאורה על אף קושי ראייתי מסוים, אך שמר על זכותם של המשיבים לבקש עיון חוזר בהחלטה זו לאחר שתישמע עדותם של עדי התביעה 2-1. ביום 27.5.2013 דחיתי את עררם של המשיבים 2 ו-5 על החלטת בית המשפט המחוזי במסגרת בש"פ 3840/13 ובש"פ 3526/13. ביום 3.6.2013 נתן בית משפט זה החלטה בעניינים של המשיבים 1 ו-3, במסגרתה הציע להם כי עררם ימחק בכפוף לכך שבדיוני ההוכחות הראשונים שנקבעו תשמע תחילה עדותם של עדי התביעה 2-1 ולאחר מכן יוכלו להגיש בקשה לעיון חוזר. ביום 9.6.2013 ניתן תוקף להסכמתם של הצדדים להסדר זה. לאחר שעדי התביעה 2-1 סיימו להעיד, הגישו המשיבים בקשה לעיון חוזר לבית המשפט אשר דחה את בקשתם ביום 3.11.2013. ערר על החלטה זו נדחה על ידי בית משפט זה ביום 18.11.2013 במסגרת בש"פ 7556/13 ובש"פ 7573/13 (השופט א' רובינשטיין). במסגרת אותה החלטה קיבל בית משפט זה בחלקה את בקשת המבקשת להארכת מעצרם של המשיבים, במסגרת בש"פ 7260/13 השופט א' רובינשטיין), והורה על הארכת מעצרם למשך 45 ימים נוספים (להלן: הארכת המעצר הקודמת).

3.        במסגרת התיק העיקרי, הכחישו המשיבים כל קשר לעבירות המיוחסות להם בתגובתם לכתב האישום. ביום 26.6.2013 נערך דיון הוכחות בו נקרא עד תביעה מס' 1 להעיד, אך זה בחר לשתוק בעדותו. עדותו של עד תביעה מס' 2  התפרשה על פני שלוש ישיבות הוכחות, והוא הוכרז כעד עוין לאחר שהתכחש לאמרותיו במשטרה. ביום 6.11.2013 נשמעו ארבעה עדי תביעה נוספים. ביום 26.11.2013 התקיימה ישיבת תזכורת בבית המשפט לפי הוראת בית משפט זה, במסגרתה קבע בית המשפט כי המשיבים אינם חפצים בקביעת מועדים נוספים ודחה את בקשתם לדחיית הדיון שנקבע ליום 27.11.2013 וביום זה נשמעו שני עדי תביעה נוספים. בית המשפט קבע חמישה ימי דיונים לחודשים ינואר ופברואר 2014.

תמצית נימוקי הבקשה

4.        המבקשת - באמצעות באת כוחה, עו"ד סיון רוסו - טוענת כי מסוכנותם הגבוהה של המשיבים נלמדת מטיב העבירות המיוחסות להם בכתב האישום - רצח שתוכנן בקפידה בתמורה לתשלום כספי - וכן מניסיונם להשמיד ראיות. לטענתה, המשיבים 2-1 גררו את המשיבים 5-3 לתוך חיי הפשע והפכו אותם לשכירי חרב. המבקשת מפנה גם לקביעות בית המשפט המחוזי ובית משפט זה לפיהן קיים חשש ממשי מפני שיבוש הליכי משפט באם ישוחררו המשיבים. המבקשת טוענת כי נתקבל בידיה מכתב מעורך דינה של משפחת המנוח לפיו במהלך החודשים האחרונים מקבלת המשפחה איומים יום-יומיים על חייהם של בני המשפחה. בשים לב לעובדה שנשמעו כבר שמונה עדי תביעה ושוריינו 21 מועדי הוכחות נוספים במהלך החודשים ינואר-מאי 2014, טוענת המבקשת כי הכף נוטה לעבר הארכת מעצרם של המשיבים. בדיון שלפני, עידכנה המבקשת כי בהליך העיקרי נקבעו 16 מועדי דיונים נוספים.

תמצית תגובת המשיבים

5.        המשיבים 1 ו-3 - באמצעות באי כוחם, עו"ד ששון בר-עוז ועו"ד גיל דביר - טוענים תחילה כי בהחלטתו של בית המשפט המחוזי בעניין הראיות לכאורה נקבע שיש בעייתיות מסוימת בחומר הראיות ולכן שאלת הראיות תיבחן בשנית בתום תשעת החודשים הראשונים למעצרם. המשיבים 1 ו-3 מפנים גם להחלטת בית משפט זה בעניינם לפיה קיימת בעייתיות בראיות שתיבחן בשנית לאחר שמיעת עדי התביעה 2-1. בשים לב לכך, ובשים לב לעובדה שבתקופת הארכת מעצרם האחרונה למשך 45 ימים התקיימו שני דיונים בלבד אשר בהם נשמעו שלושה עדים, הרי שלא התקיימה התקדמות מספקת בהליך העיקרי לצורך המשך מעצרם של המשיבים. המשיבים 1 ו-3 מדגישים שאין להם כל עבר פלילי והדבר מדגיש את הצורך להורות על עריכת תסקיר מעצר בעניינם. בתגובה לטענת המבקשת, טוענים המשיבים 1 ו-3 כי החלטת בית המשפט בדבר הוספת דיוני הוכחות נוספים ניתנה שלא בפניהם ומהווה הלכה למעשה הצעה בלבד.

6.        המשיבים 2 ו-4 - באמצעות באי כוחם, עו"ד תמר אולמן ועו"ד שאדי סרוג'י - מבקשים להתייחס למכתב בא כוחו של משפחת המנוח. לטענתם, המכתב לא הוגש לעיונם עובר לדיון והתנהלות זו אינה תקינה. מכל מקום, לטענתם לא ניתן להתייחס במסגרת הליך של הארכת מעצר לעדויות מפי השמועה. לטענתם, אין ממש בטענה לפיה הם היו הגורם שמנע קביעת דיונים לשמיעת התיק העיקרי בהתאם להנחיית בית משפט זה, שכן עד ליום זה הם לא קיבלו את מלוא חומר הראיות הרלבנטי שיאפשר את שמיעת העדים הנוספים בתיק, ורק בשל כך ביקשו את ביטול המועדים העתידיים שנקבעו. עוד טוענים המשיבים 2 ו-4 כי במעמד הדיון לפני בית המשפט המחוזי בו ביקשו לבטל את הדיונים שנקבעו, הגישה המבקשת חומר חסוי אשר התקבל, לטענתה, באותה עת ולכן הוגש באיחור. לכן, טוענים המשיבים 2 ו-4 כי האחריות להימשכות ההליכים בהליך העיקרי כלל אינה רובצת לפתחם. בכל הנוגע לעניין המסוכנות, טוענים המשיבים 2 ו-4 כי יש לבחון שאלה זו במסגרת תסקיר מטעם שירות המבחן, בעיקר בשים לב להימשכות ההליכים ולהחלטת בית משפט זה בהארכת המעצר הקודמת. בכל הנוגע לחשש מפני שיבוש הליכי משפט, טוענים המשיבים 2 ו-4 כי העד שנקרא לעדות בעניינם ושמר על זכות השתיקה מצוי במאסר ולכן לא נשקפת כל סכנה כלפיו מצידם וכי העדים הנוספים בעניינם הם אנשי משטרה.

7.        המשיב 5 - באמצעות בא כוחו, עו"ד יוסי גימפל - מוסיף כי הטענה לפיה המבקשת עושה את מירב המאמצים כדי לקדם את התיק העיקרי אינה מציגה את התמונה במלואה, שכן גם המשיבים עושים כל שביכולתם כדי לתאם קביעת מועדי הוכחות נוספים. המשיב טוען גם הוא כי העיכוב העיקרי בהתקדמות ההליך נובע מהתנהלות המבקשת ומהעובדה שלא כל הראיות מוגשות לעיונם של המשיבים בזמן. לטענת המשיב, המציאות בשטח מוכיחה את ההפך המוחלט מהאמור במכתב בא כוחה של משפחת המנוח, שכן כתבי אישום הוגשו נגד בני משפחתו של המנוח בגין ירי לעבר בני משפחתם של המשיבים. המשיב 5 מוסיף כי הוא כלל אינו מתגורר בכפר וכי שמו לא עלה בידיעות המודיעיניות אלא בפעם הראשונה ארבעה חודשים לאחר הרצח בגרסתו של עבד במשטרה. לטענתו, עבד מסר שתי גרסאות ואין כל הכרח שדווקא הגרסה הקושרת אותו לאירועים תימצא מהימנה, וזאת בניגוד לגרסתו של עבד ביחס לשאר הנאשמים. המשיב 5 מדגיש שאין לו כל עבר פלילי וגם בשים לב לכך יש להפנותו לקבלת תסקיר מעצר.

8.        בתגובה לטענות המשיבים, טענה המבקשת בדיון שלפני כי לטרוניותיהם של באי כוח המשיבים 2 ו-4 בעניין אי קבלת מכתבו של בא כוח משפחת המנוח אין הצדקה, שכן הם יכולים היו לפנות אליה בבקשה לקבלו משהבחינו בחסרונו. באשר לתוכן המכתב, מטרתו היא להדגיש שהסכסוך בין המשפחות עודנו מתקיים. באשר להחלטת בית משפט זה בעניינם של המשיבים, טענה המבקשת כי הדיונים שהתקיימו מאז מתן ההחלטה התקיימו בזכות התנהלותה של המבקשת ועל אף הקשיים שמערימים המשיבים. באשר לחסרונן של חוות דעת בעניין איכונים טלפוניים שטרם הועברו לעיון המשיבים, טענה המבקשת כי חוות הדעת העיקרית מטעם חברת התקשורת המשמעותית תועבר עד לסוף השבוע הקרוב וחוות דעת נוספת תוגש במהלך השבועיים הקרובים. המבקשת הדגישה בדיון לפני כי גם בהחלטת בית משפט זה נקבע שהתשתית הראייתית בעניינם של המשיבים בעינה עומדת. לטענתה, אין כל ספק בדבר המסוכנות הגבוהה ביותר הנשקפת מהמשיבים המצטרפת לחשש הממשי מפני הימלטותם מאימת הדין.

דיון והכרעה

9.        כידוע, סעיף 62 לחוק המעצרים מסמיך את בית משפט זה להאריך את מעצרו של נאשם מעבר לתשעה חודשים לתקופה מוגבלת של 90 ימים בכל פעם. כידוע, בבואו להאריך את מעצרו של נאשם כאמור על בית משפט זה לערוך איזון בין הפגיעה בחירות הנאשם, אשר נהנה מחזקת החפות, לבין הצורך בשמירה על שלום הציבור וניהול תקין של הליכי המשפט. אמות המידה שנקבעו בבית משפט זה להארכת מעצרו של נאשם מעבר לתשעה חודשים לוקחות בחשבון, בין היתר, את הימשכות מעצרו, את מידת המסוכנות הנשקפת ממנו, את עברו הפלילי, את חומרת המעשים המיוחסים לו, את החשש מפני שיבוש הליכי המשפט ואת קצב התקדמות ההליך העיקרי [ראו למשל: בש"פ 1149/13 מדינת ישראל נ' קארוט (18.2.2013), פסקה 6 והאסמכתאות המופיעות שם; בש"פ 3468/13 מדינת ישראל נ' טראוב (19.5.2013), פסקה 10].

10.      בית משפט זה נדרש בהרחבה לבחינת מכלול השיקולים האמורים בעניינם של המשיבים במסגרת הארכת המעצר הקודמת. בהחלטתו בעניין הארכת המעצר הקודמת, קבע השופט רובינשטיין כי העבירות המיוחסות למשיבים מקימות חזקת מסוכנות בדרגה כה גבוהה אשר רק במקרים נדירים ניתן יהיה לאיינה באמצעות חלופת מעצר מתאימה (שם, בפסקה כ"ד). עוד הוסיף השופט רובינשטיין כי מסוכנותם של המשיבים נלמדת גם בשל העובדה שהרקע למעשים ולסכסוך נעוץ במחלוקת עסקית, דבר שיכול ללמד על כך שמהמשיבים נשקפת סכנה גם לציבור הרחב ולא רק לבני משפחת המנוח (שם, בפסקה כ"ה). על כל זאת יש להוסיף גם את החשש מפני שיבוש הליכי משפט על ידי המשיבים, חשש אשר נלמד בין היתר מסירובו של עבד להעיד נגד המשיבים בבית המשפט, כפי שגם קבע בית משפט זה במסגרת הארכת המעצר הקודמת (שם, בפסקה כ"ו). יחד עם זאת, לאחר בחינת השיקולים הנוספים הנוגעים לקצב התקדמות ההליך העיקרי, ואף בשים לב לבעייתיות מסוימת בחומר הראיות, סיכם השופט רובינשטיין את החלטתו כך:

"במכלול השיקולים סבורני, לעת הזאת, כי יש צורך בהחשה משמעותית של הדיון בתיק העיקרי, ועל כן על הצדדים לפנות לבית המשפט המחוזי ולהציע מועדים משותפים רבים ככל הניתן, וחזקה על בית המשפט כי יעשה כל מאמץ לקידום התיק בהתחשב ביומנו. לשם כך מאריך אני את המעצר לעת הזאת ב-45 יום מיום 10.11.13. יש לקוות כי יווספו ישיבות והמשפט יקודם משמעותית. לטעמי, אם יוברר לקראת ההארכה הבאה, ובלא שאטע מסמרות, כי לא היתה התקדמות ממשית בתיק בתקופה זו שלא בשל המשיבים, וגם לא חלו התפתחויות בכיוון ההפוך לעניין הראיות, יהא מקום לשקול הזמנת תסקיר כדי לבחון חלופה, הדוקה ומחמירה כמובן, על כל המשתמע בתיק מעין זה" (שם, בפסקה כ"ט).

11.      אכן, כטענת המשיבים בדיון לפני ומעיון בהחלטות ובפרוטוקולים שהגישו, עולה כי קצב התקדמות ההליך העיקרי לא היה משביע רצון גם במהלך הארכת המעצר בת 45 הימים שאושרה על ידי בית משפט זה. מעיון בחומר עולה כי בתקופה האמורה התקיימו שני דיונים בלבד במסגרת ההליך העיקרי. עוד עולה כי על אף שביום 26.11.2013 התקיימה ישיבת תיאום לפני בית המשפט המחוזי במטרה לקבוע דיונים נוספים בהתאם להנחיות בית משפט זה, ביקשו המשיבים לבטל דיונים שכבר נקבעו בטענה שחומרי חקירה רבים, ובפרט חוות דעת בעניין מחקרי התקשורת שנערכו בעניינם, טרם הועברו לעיונם כך שאין ביכולתם להיערך כראוי להמשך שמיעת הראיות. מוכן אני לצאת מנקודת הנחה כי את הימשכות ההליכים ניתן לזקוף, בנסיבות המתוארות, לחובת המבקשת, אשר ייתכן שהייתה יכולה לפעול באופן נמרץ יותר להעברת חוות הדעת הנדרשות לעיונם של המשיבים. יחד עם זאת, דעתי היא שבעת הזו אין בעובדה זו בלבד כדי להטות את הכף לעבר שחרורם של המשיבים או אף לעריכת תסקיר מעצר בעניינם.